חשיבה פסיכודינמית בספורט

פסיכולוגיית הספורט הייתה תמיד תחום אקלקטי. היא שאבה רעיונות מפסיכולוגיה קוגניטיבית, למידה מוטורית, פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה ארגונית וגם פסיכולוגיה קלינית.

תרומתה של הפסיכולוגיה הקלינית לתחום פסיכולוגיית הספורט באה לידי ביטוי בעשורים האחרונים בעיקר בטכניקות שסייעו לעבודה היישומית בשטח של פסיכולוג הספורט והתבססו על עקרונות מהטיפול והחשיבה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT). התערבויות אלו התרכזו בשכבת ההתנהגות, מטרות וכלים לשיפור ביצוע, כגון נשימות, הדמיה, דיבור עצמי, שגרות, הצבת מטרות ועבודה על קשב. בשנים האחרונות החשיבה הקלינית תרמה גם להחדרת גישות עדכניות יותר מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, מהגל השלישי, הכוללות בין היתר ACT וגישות מבוססות מיינדפולנס (Hofmann et al., 2010; Moore, 2009).

חשיבה דינאמית בספורט - הדרך הפחות סלולה

אולם עדיין, כשמסתכלים על עבודתם של פסיכולוגים של הספורט בעולם, החשיבה הפסיכודינמית תופסת מקום מצומצם יחסית בפסיכולוגיית הספורט. חלק מזה קשור להיסטוריה של התחום: לתרבות הספורט הדורשת פעולה, פתרונות ותוצאות מיידיות, וגם להנחות שגויות וחוסר הבנה של הגישה הדינאמית ותרומתה האפשרית. חשיבה פסיכודינאמית היא חשיבה הרואה את האדם כנתון תחת כוחות ולחצים שונים פנימיים וחיצוניים אשר לעיתים קרובות מושכים לכיוונים מנוגדים.

השפה הדינאמית לעיתים נשמעת כבדה מדי, מלאה בז'רגון או רחוקה מאוד מהחיים על המגרש. אני טוען שהאחריות על כך נמצאת גם אצלנו, הפסיכולוגים הקליניים שעובדים עם ספורטאים. כדי שרעיון פסיכולוגי יהיה שימושי אנחנו צריכים לתקשר אותו בשפה מובנת לעולם הספורט.

בנוסף, חשוב לציין כי כמה מהתפיסות המקובלות על טיפול פסיכודינמי פשוט אינן מדויקות. עבודה פסיכודינמית אינה חייבת לעסוק רק בעבר, אינה בהכרח ארוכה, אינה בהכרח לא דירקטיבית ואינה בהכרח כוללת שתיקות במפגש, והיא בוודאי אינה רלוונטית רק לפתולוגיה אלא עוסקת גם בשגשוג ומימוש עצמי. מאז ומתמיד עסקה החשיבה הדינאמית בניסיון להבין א.נשים, כיצד הם מתפקדים, מתפתחים ומממשים את יכולותיהם.

להבין את הסיפור

אחד הדברים שהחשיבה הפסיכודינמית מוסיפה לפסיכולוגיית הספורט הוא היכולת להבין את הספורטאי/ת - מהיכן הם באים, מה הדפוסים היעילים והלא יעילים בהתמודדות עם אתגרי היומיום, ומה מקור התקיעות, המצוקה והסבל. החשיבה הפסיכודינמית יכולה לתרום גם בזיהוי מניעים פחות מודעים, קונפליקטים, בושה, אשמה ודפוסים שאינם תמיד גלויים לעין.

הצורך להבין טוב יותר את הסיפור אינו רעיון זר לפסיכולוגיית ספורט. ספרות פסיכולוגיית הספורט מזהה את הפער הזה בין השימוש בטכניקות מנטליות בלבד, לבין עבודה מתוך תפסיה תיאורטית מלאה של נפש האדם. ואכן לאורך השנים נשמעו קריאות להבין את הסוגיות הייחודיות של כל ספורטאי ולעבוד מתוך אוריינטציה תיאורטית רחבה - לשים לב לאופי האינדיבידואלי של ההתנהגות והחוויה, מעבר להעשרת ארגז הכלים של הספורטאי (Portenga et al., 2017). וזה בדיוק מה שחשיבה דינאמית מוסיפה - עוד זווית ועוד יכולת להבין את האדם כשלם.

ספורטאית שמפנה את הכעס כלפי עצמה אחרי הפסד יכולה להיראות לנו פרפקציוניסטית מדי. אבל לפעמים הביקורת העצמית משרתת משהו עמוק יותר. היא יכולה להיות ניסיון לשמור על הקשר עם המאמן, הקבוצה או המערכת: "אם אני אאשים את עצמי ואעבוד אפילו יותר קשה, אולי לא ידחו אותי". אם היינו מסתכלים רק על ההתנהגות, היינו אולי מפספסים חלק חשוב בסיפור. אם אנחנו מבינים גם את התפקיד שההתנהגות ממלאת, יש לנו סיכוי טוב יותר לעזור לה להשתנות. זוהי בדיוק חשיבה דינאמית בספורט.

כאשר אנחנו מצליחים לחבר עבור הספורטאי בין מה שהוא מרגיש, האופן שבו הוא מבין את עצמו, היחסים המשמעותיים בחייו ומה שקורה עכשיו על המגרש, משהו יכול להתחיל להתארגן. הבנה כזו מאפשרת לתת משמעות במקום שבו קודם הייתה רק מצוקה. הבנה טובה של הספורטאי אינה רק רשימת חולשות. היא כוללת את הכוחות של האדם, את מה שאפשר לו להתמודד, ואת המקומות שבהם הוא כבר הצליח להתפתח. וזה חשוב במיוחד בספורט, שבו כל כך קל להפוך אדם לתוצאה.

ממש לא צריך להפוך פסיכולוגיית ספורט לפסיכואנליזה. אבל גם אין סיבה להשאיר מחוץ לחדר עולם שלם של ידע קליני שיכול לעזור לנו להבין את הספורטאים שאיתם אנחנו עובדים. נוכל להבין טוב יותר יחסים ודפוסים שעוצרים את הספורטאי/ת ממימוש עצמי, לחבר בין כל החלקים ולבנות התערבות שמתאימה יותר לאדם. נוכל להבין טוב יותר את הדינמיקה הפנימית והחיצונית של הספורטאי, ולהשתמש בפורמולציה ככלי שיכול לחזק את הביצוע הספורטיבי והרווחה הנפשית על המגרש ומחוצה לו.

אולי לא כל ספורטאי צריך את זה, ולא בכל שלב. אבל לפעמים הדרך לשיפור ביצוע עוברת דווקא דרך האפשרות לעצור לרגע את הניסיון לשפר את הביצוע, ולהבין טוב יותר את האדם שמבצע אותו.