בושה בספורט תחרותי

עולם הספורט התחרותי מאופיין בחשיפה רבה. ספורטאיות וספורטאים נדרשים לבצע מול עיניים מתבוננות - מאמנים, חברים לקבוצה וכמובן קהל. הצלחות, טעויות, כישלונות ורגעים של חולשה עשויים להתרחש לעיני כולם. החשיפה הבלתי נמנעת הזאת הופכת את הספורט לסביבה שבה בושה עשויה למלא תפקיד משמעותי.

בושה

בניגוד לאשמה, המתייחסת ומתמקדת יותר במעשה שעשינו, בושה נוגעת יותר לאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו (בעקבות מעשה או כתפיסה עצמית כללית). ספורטאי שנכשל עשוי להרגיש לא רק שלא הצליח, אלא שהוא עצמו אינו מספיק טוב, שאינו ראוי למקומו בקבוצה, או שאחרים נחשפו להיבטים בעצמו שהוא תופס כפגומים.

ביטויים שונים של בושה

אחד המאפיינים המרכזיים של בושה הוא הרצון להסתיר ולהסתתר. "רציתי למות", "רציתי לקבור את עצמי" הם ביטויים יומיומיים של תחושת בושה. אבל בושה אינה מתבטאת בהכרח בהימנעות או בהסתגרות. לעיתים היא מלווה בביקורת עצמית קשה, בכעס, בתוקפנות כלפי אחרים ואפילו בהפגנת ביטחון עצמי מופרז.

חשיבה פסיכודינמית בספורט

פסיכולוגיית הספורט הייתה תמיד תחום אקלקטי. היא שאבה רעיונות מפסיכולוגיה קוגניטיבית, למידה מוטורית, פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה ארגונית וגם פסיכולוגיה קלינית.

תרומתה של הפסיכולוגיה הקלינית לתחום פסיכולוגיית הספורט באה לידי ביטוי בעשורים האחרונים בעיקר בטכניקות שסייעו לעבודה היישומית בשטח של פסיכולוג הספורט והתבססו על עקרונות מהטיפול והחשיבה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT). התערבויות אלו התרכזו בשכבת ההתנהגות, מטרות וכלים לשיפור ביצוע, כגון נשימות, הדמיה, דיבור עצמי, שגרות, הצבת מטרות ועבודה על קשב. בשנים האחרונות החשיבה הקלינית תרמה גם להחדרת גישות עדכניות יותר מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, מהגל השלישי, הכוללות בין היתר ACT וגישות מבוססות מיינדפולנס (Hofmann et al., 2010; Moore, 2009).

חשיבה דינאמית בספורט - הדרך הפחות סלולה

אולם עדיין, כשמסתכלים על עבודתם של פסיכולוגים של הספורט בעולם, החשיבה הפסיכודינמית תופסת מקום מצומצם יחסית בפסיכולוגיית הספורט. חלק מזה קשור להיסטוריה של התחום: לתרבות הספורט הדורשת פעולה, פתרונות ותוצאות מיידיות, וגם להנחות שגויות וחוסר הבנה של הגישה הדינאמית ותרומתה האפשרית. חשיבה פסיכודינאמית היא חשיבה הרואה את האדם כנתון תחת כוחות ולחצים שונים פנימיים וחיצוניים אשר לעיתים קרובות מושכים לכיוונים מנוגדים.

מבט עדכני על חוסן מנטלי בספורט

חוסן מנטלי הוא אחד הנושאים הנחקרים ביותר בפסיכולוגיה של הספורט ובפסיכולוגיה בכלל. הוא מהווה מעין "רכיב סודי" שמאפשר לנו לחיות חיים מלאים יותר - היכולת להמשיך קדימה מול מכשולים ואירועים קשים, להפחית את השפעתם השלילית, ולהתמיד בדרך להצלחה, סיפוק ומימוש עצמי.

חוסן מנטלי

במשך שנים התמקדו החוקרים בניסיון לאתר את מקורו של החוסן המנטלי באדם עצמו, ובספורט - אצל הספורטאי המצליח. השאלה שנשאלה שוב ושוב הייתה: מה מבדיל ספורטאים מצליחים יותר מספורטאים מצליחים פחות? ניסוח השאלה בדרך זו הוביל להשוואות בין קבוצות - בין ספורטאים מצטיינים לבין כאלה בעלי הישגים צנועים יותר - במטרה לחשוף את התכונות "הנכספות" שמסבירות חוסן והצלחה. גישה זו הניבה ממצאים חלקיים בלבד, ותחושה שהמרדף אחר תכונות קבועות אינו מספק.

בהדרגה הלך והתחזק הקול שקורא להתמקד בפרספקטיבה אישית יותר - בחוויות הייחודיות של כל ספורטאי וספורטאית, בדינמיקה הפנימית שלהם וביכולת להבין מה מאפשר או מגביל אותם. הדגש הזה פתח מחדש את הדלת לגישת פסיכולוגיית ספורט קלינית, שמציבה במרכז את הסובייקטיביות ואת הדינמיקה הפנימית בתהליך מימוש הפוטנציאל האנושי.

פסיכולוגיה ביצועית – מֵעֵבֶר לכלים מנטליים לביצוע תחת לחץ

 

(Credit: Darko Veselinovic)

פסיכולוגיה ביצועית (performance psychology) עוסקת בשאלה כיצד ניתן לסייע לאנשים לבטא את עצמם באופן מלא - את יכולותיהם, את ערכיהם, ואת עצמם - ולקדם תפקוד מיטבי במצבים שבהם יש חשיבות לביצוע מדוייק ועקבי, ושמחירה של טעות עלול להיות גדול. 

מהו ביצוע?

בעבר, המושג "ביצוע" התייחס בעיקר לרגעי שיא - תחרויות, הופעות, הצגות. עם השנים ההגדרה הצרה הזו התרחבה. כיום, הפסיכולוגיה הביצועית רואה בביצוע לא רק פעולה חד-פעמית או נקודת שיא, אלא מרחב של תפקוד אנושי שבו האדם פועל מתוך מחויבות, נדרש להתמודד עם ציפיות, ולעיתים גם להיות מוערך או נצפה. לכן הפסיכולוגיה הביצועית נוגעת גם לאנשים שפועלים בתחומים כמו אומנויות הבמה, חינוך, ניהול, שירותי בריאות ועוד – ולא רק בספורטאים.

מקורות הפסיכולוגיה הביצועית

תחום הפסיכולוגיה הביצועית צמח מתוך פסיכולוגיית הספורט, שהתמקדה בראשיתה ברגעי תפקוד תחרותיים ובשאלת השיפור של ביצועים תחת לחץ. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת גובשו טכניקות פסיכולוגיות שנועדו לסייע לספורטאים לתפקד באופן מיטבי ברגעים קריטיים. עם הזמן התברר שטכניקות אלו אינן רלוונטיות רק לספורטאים, אלא לכל מי שנדרש לפעול בזמן אמת תחת דרישות גבוהות, ציפיות או הערכה חיצונית. כך הותאם הידע הפסיכולוגי מהשדה הספורטיבי לתחומים כמו עולם העסקים,

אימון כאקט חינוכי

אימון, בבסיסו, הוא אקט של חינוך. המילה "educate" מגיעה מלטינית ומשמעותה "להוציא החוצה", כלומר לעזור להוציא את הפוטנציאל מהכוח אל הפועל. מאמנים טובים שואלים: "איך אוכל לטפח, להנחות ולעזור לספורטאים למצות את הפוטנציאל שלהם?" בניגוד לשאלה "איך הספורטאים יעזרו לנו לנצח?"

שינוי גישה

ראיית מלאכת האימון כמעשה חינוכי מאפשרת מעבר מחשיבה צרה על העלאת ביצועים למצוינות הוליסטית. כפי שמורים טובים עסוקים בצמיחה והתפתחות התלמידים, כך על צוותי אימון לתעדף התפתחות ורווחה נפשית של הספורטאים שלהם. ונצחונות? בגישה זו ניצחונות ותפקוד מיטבי לא יאחרו להגיע.

עקרונות חינוכיים באימון
אימוץ פילוסופיה חינוכית באימון משמעותה עבודה מתמשכת על ערכים, קשרים בינאישיים נכונים בין הספורטאים וצוותי האימון, התאמת תוכניות אישיות והבנה, ובפעם האלף(!) - אותו דבר לא יכול להתאים לכולם. עקרונות הבסיס של מוסד חינוכי אשר מטפח ספורטאיות וספורטאים צעירים כולל תקשורת הולמת, שקיפות, חשיבה על נקודת המבט של הספורטאים, התייחסות לכולן.ם ויצירת מבנה עקבי וברור של ציפיות. כל אלו מאפשרים תשתית נכונה יותר של התפתחות. 

בריאות נפשית במועדונים ואגודות ספורט מקצועני

"במים הם לא יכולים לראות אותך בוכה" כתבה אמנדה בירד, שחיינית אולימפית מהמצליחות והמפורסמות בעולם, כבר ב-2012, "כולם עוברים משהו" כתב קווין לאב שחקן ה-NBA בכתבה שפרסם ב-2018; "משקל (עול) הזהב" נבחר בשנת 2021 לשם הסרט שהפיק מייקל פלפס במטרה לעודד את השיח על בריאותם הנפשית של ספורטאים. אין ספק. השיח על בריאות נפשית בעולם הספורט המקצועני קיבל תנופה משמעותית בשנים האחרונות, ומדובר במהפכה של ממש ביחס לנושא. פסיכולוג ספורט קליני יעסוק ברווחה נפשית ויכולת לביטוי עצמי מלא בסביבה ספורטיבית תחרותית ודורשנית.

(1) מצב בריאות הנפש בספורט המקצועני

התמודדות עם קשיים נפשיים בעולם הספורט התחרותי הקשוח, בו הספורטאיות והספורטאים עושים כמעט את הבלתי אפשרי, משרטטים את גבולות היכולת האנושית להתמודד עם אתגר וקושי מבלי לוותר, עדיין עשויה להפתיע רבים. בפועל כמעט 35% מהספורטאים המקצוענים מתמודדים עם קשיי רגשיים מסוג כלשהו. קשיים אלו יכולים להיות אתגרים רגשיים כתחושות דיכאון וחרדה, ולהתעצם על לכדי הפרעות של ממש הפוגעות משמעותית באיכות החיים וביכולת לתפקד. לאורך השנים, תחום בריאות הנפש והרווחה הנפשית של הספורטאים הוזנח, ומרבית המחקרים התרכזו בחקר וטיפול בהיבטים אשר נקשרו באופן ישיר לקשיי ביצוע ספורטיביים (חרדת ביצוע לפני תחרות לדוגמה). בשנים האחרונות התגברה ההכרה שלא ניתן לנתק את חיי הנפש, הבריאות והרווחה הנפשית של הספורטאיות והספורטאים מתפקוד ושגשוג על המגרש ומחוצה לו. סיפורה של סימון ביילס באולימפיאדת טוקיו 2020 המחישה זאת באופן נחרץ.

שיחה עם שרה מרנס - NYC Ballet Principal Dancer

Sara Mearns, Credit: NYCB Paul Kolnick

את הראיון עם שרה מרנס, אחת מרקדניות הבלט הקלאסי המפורסמות והמעוטרות ביותר בעולם, ערכתי בשלהי תקופה הקורונה בניו-יורק. העיר שלא ישנה לעולם, החלה להתחסן ולצאת לאיטה מסגר ומהשינה הממושכת שנכפתה עליה. מרנס, רקדנית ראשית (principal dancer) עם רפרטואר מרשים של הופעות, אשר כולל (איך לא), את אגם הברבורים בגיל תשע-עשרה ב-NYCB. מרנס נתפסת כרקדנית ייחודית בעיני רבים, וכפי שמתגלה בראיון עמה, ייחודיותה נובעת גם מאישיות צנועה, נעימה אך ישירה ומלאת חיוניות. רומנטית, חסרת מורא, דרמטית ומחוברת באופן עמוק למוזיקה - אלו רק קמצוץ מהסופרלטיבים שיוחסו לה לאורך השנים. 

בראיון דיברנו על היכולת להיות מי שאת בסביבה תחרותית ודורשנית, להתפתח מסיטואציות קשות, לתת לעצמך את החופש להרגיש גם לא טוב, ועל החינוך הנדרש בסטודיו.

פסיכולוגיית ספורט קלינית

בשנים האחרונות אנו עדים למספר מגמות בתחום הפסיכולוגיה הקלינית ובתחום פסיכולוגיית הספורט אשר מעצבות ומדגישות את חשיבותה של פסיכולוגיה קלינית בספורט התחרותי. על מנת להבין את חשיבותה של פסיכולוגיית ספורט קלינית יש להבין את תפקידם המסורתי של הפסיכולוגיה הקלינית ופסיכולוגיית הספורט. באופן מסורתי נהוג לראות את הפסיכולוגיה הקלינית כפסיכולוגיה טיפולית, אשר תפקידה לתת מענה לקשיים נפשיים ולהסיר מכשולים פנימיים ובכך לעודד בריאות נפשית.
כך לדוגמה, אדם המתמודד עם חרדה, אשר חווה חוסר ביטחון ומחשבות טורדניות ומדאיגות, פונה לטיפול והקטנת החרדה מאפשרת לו לחזור לחיים תקינים יותר, חופשיים יותר ועם רווחה נפשית גבוהה יותר. אמנם עיסוקה העיקרי של הפסיכולוגיה הקלינית היא טיפול בקשיים, אולם מאז ומעולם זרמים שונים בפסיכולוגיה קלינית התייחסו לביטוי עצמי מלא, יותר מאשר רק הסרת סימפטום כזה או אחר.